הלכה: הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹאכַל כול'. תַּנֵּי רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. כֵּיוָן שֶׁאָדָם מַבְקִיר יָצָא דָבָר מֵרְשׁוּתוֹ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין הֶבְקֵר יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים אֶלָּא בִּזְכִייָה. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי בָּא בַּר חִייָה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. 16a דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי בְּנוֹתֵן מַתָּנָה לָעֲשָׂרָה וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. הִבְקִיר שָׂדֵהוּ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. חוֹזֵר בּוֹ. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מָאן דָּמַר. חוֹזֵר. כְּרִבִּי יוֹסֵי. וּמָאן דָּמַר. אֵינוֹ חוֹזֵר. כְּרִבִּי מֵאִיר. הָדָא אָֽמְרָה. הֶבְקֵר כְּרִבִּי יוֹסֵי וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. מָה אָמַר. הֶבְקֵר. לֹא מַתָּנָה. אָתָא רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֶׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הֶבְקֵר כְּרִבִּי יוֹסֵי וְחַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. תַּמָּן אָֽמְרִין. הֶבְקֵר כְּרִבִּי יוֹסֵי וְאֵינוֹ חַייָב בְּמַעְשְׂרוֹת. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ וגו'. מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לָךְ וְאֵין לוֹ חַייָב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ. יָצָא הֶבְקֵר שֶׁיָּדָךְ וְיָדוֹ שָׁוִין בָּהּ. הִיא לֶקֶט הִיא שִׁכְחָה הִיא פֵיאָה הִיא הֶבְקֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו. ואינו יכול לחזור בו ואע''ג דלא אתי עדיין ליד הזוכה הוי הפקר ופטור מן המעש' ואפילו קדם הוא וזכה בו:
ר' יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה. דס''ל לר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה ביד דלא אתי לרשות המקבל לא הוי מתנה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה:
דברי ר' יוסי. טעמיה דרבי יוסי משום דדמי כנותן מתנה לעשרה וזה אחד מהן כלומר כמי שנותן מתנה סתם לעשרה בני אדם וזה הזוכה ג''כ אחד מהן דלא הוי מתנה עד דאתי לידיה שהרי נתן להרבה בני אדם להיות זוכה כל הקודם בו וכן בהפקר שהבעלים הפקירו לכל וכל הקודם בו זכה ועד דלא אתי לידיה לאו כלום הוא והבעלי' יכולין לחזור בהן:
מאן דמר חוזר כרבי יוסי. דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה:
הדא אמרה הבקר כרבי יוסי וחייב במעשרות. לשון בעיא הוא אם לר' יוסי הבקר חייב במעשרות דקס''ד לר' יוסי הפקר לגמרי כמתנה משוי לה וחייב במעשרות ואפי' יזכה בהן אחר דלאו מתורת הפקר הוא אלא משום מתנה כיון דרשות ביד הבעלים לחזור בהן והיינו דמתמה עלה אם כן ש''מ מדר' יוסי דהבקר חייב במעשר:
מה אמר הבקר לא מתנה. סיומא דקושיא היא שהרי לא אמר לשון מתנה אלא הבקר ואמאי יהיה חייב במעשרו':
אתא ר' יעקב בר אחא בשם ר''ל וקא מתמה עלה היאך סלקא דעתך לר' יוסי הבקר חייב במעשרות הא תמן בפרק קמא דמעשרות אמרינן הבקר לכ''ע פטור מן המעשר ואפילו ר' יוסי מודי בהא כדדריש ר' יוחנן מקרא:
ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. גבי מעשרות כתיב ודרשינן ממה שיש לך ואין לו חלק בה חייב אתה ליתן לו מעשר יצא הבקר שיד כולן שוין בו והיינו טעמא נמי דלקט ושכחה ופאה דכולן פטורין ממעשר מפני שיש לו חלק בהן וכן הבקר אלא ודאי לר' יוסי נמי הבקר פטור מן המעשר כל זמן שלא חזר בו ולא מדמי לה למתנה אלא לענין שיכול לחזור בו עד דלא אתי ליד הזוכר:
עַד כְּדוֹן בְּשֶׁהִבְקִירָהּ לִזְמָן מְרוּבֶּה. אֲבָל הִבְקִירָהּ לִזְמָן מְמוּעָט. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַמַּבְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים חוֹזֵר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. לֹא אָמַר אֶלָּא שְׁלֹשָָׁה. הָא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן דַּייָנָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. אָמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חוֹזֵר בּוֹ. הִיא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה הִיא לְאַחַר כַּמָּה יָמִים. מַתְנִיתָא מְסַייְעָה לְרִבִּי זְעִירָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אָמוּרִים. בְּשֶׁהִבְקִיר סְתָם. אֲבָל אִם אָמַר. שָׂדִי מוּבְקֶרֶת יוֹם אֶחָד שַׁבָּת אַחַת חֹדֶשׁ אֶחָד שָׁנָה אַחַת שָׁבוּעַ אֶחָד. עַד שֶׁלֹּא זָכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. מִשֶּׁזָּכָה בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. 16b הָדָא אָֽמְרָה הוּא זְמָן מְרוּבֶּה הוּא זְמָן מְמוּעָט. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁלֹּא חָשׁוּ לָהַעֲרָמָה. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאָדָם מַבְקִיר וְחוֹזֵר וְזוֹכֶה. הָדָא פָֽשְׁטָא שְׁאֵלַת דְּרִבִּי זְעִירָא. דְּרִבִּי זְעִירָא אָמַר. הוּא זְמָן מוּעָט הוּא זְמָן מְרוּבָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
הדא פשטה שאלת דר' זעירא. כלומר דמכאן תפשוט נמי כמה שהקשה ר''ז לר''ש דיינא דאם חוששין לאחר ג' ניחוש נמי אפילו לאחר כמה ימים אלא כל היכא דליכא למיחש להערמה אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט כמו דאמרינן הכא בהפקר לזמן ואין חשש הערמה כדאמרן אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט:
הדא אמרה. השתא פשיט לה להבעיא דלעיל דש''מ מהכא דהיכא דהפקירו לזמן בין לזמן מרובה בין לזמן מועט כדקתני יום אחד כו' שוין בזה דלא חששו להערמה בכה''ג כדפרישית וש''מ נמי שאדם מבקיר וחוזר וזוכה בו עצמו משום הפקר דקאמר זכה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו:
עד שלא זכה. יכול לחזור בו ואפילו לאחר שלשה וטעמ' משום דהפקר לזמן מילתא דלא שכיחא היא דמפקרי אינשי בכה''ג וכיון ששינ' זה והפקיר לזמן אמדינן לדעתיה מכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם אכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו ולא ניחא ליה דליפוק מרשותי' עד דזכי ביה אידך:
אבל. אם הפקיר לזמן בכה''ג אמרינן דליכא למיחש להערמה שאם היה בדעתו בשעת הפקר שיחזור ויזכה בו למה לו להפקירו לזמן ידוע היה לו להפקירו לגמרי דהא לא נפקא ליה מידי בזה אם יאמר נמי הפקר בסתם שהרי דעתו לחזור ולזכות בו אלא אמרינן דודאי לאותו זמן שהפקיר גמר והפקיר בלא הערמה כלל ולפיכך משזכה אינו יכול לחזור בו אפי' תוך ג':
במה דברים אמורים. דיכול לחזור תוך ג' ואפי' זכה בו לאו מהפקירא קא זכי בשהבקיר סתם דאיכא למיחש לרמאין:
מתני'. סיפא דהאי ברייתא דלעיל מסייע לר''ז דלא חששו להערמה אחר שלשה:
אמר ליה. רבי זעירא מכיון דאת חושש אפי' לאחר שלשה אם כן לדידך היא לאחר ג' והיא לאחר כמה ימים ויהא חוזר לעולם ואם כן תשתכח תורת הפקר לגמרי:
תני ר' שמעון דיינא קומי ר' זעירא. ופליג דסבירא ליה אליבא דהאי טעמא דתקינו רבנן מפני הרמאין אפי' לאחר שלשה חוזר בו:
הא לאחר שלשה אינו חוזר בו. דתו ליכא למיחש להערמה שכל המפקיר שדהו מפני רמאות אינו מאחר לזכות בו יותר מג' ימים אלא ודאי להפקר גמור נתכוון:
המבקיר שדהו. סתם כל שלשה ימים הוא חוזר אע''ג דמדאורייתא הוי הפקר אע''פ דלא אתי ליד הזוכה רבנן תקינו לה מפני הרמאין שהן רוצין להפקיע שדותיהן מן המעשרות ומפקירין וחוזרין וזוכין בהן ולפיכך אמרו חכמים דלא הוי הפקר עד שלשה ימים ואם יזכו בהן לא יהיו כזוכים מן ההפקר:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דקתני בסיפא דבהפקיר לזמן אין בו חשש הערמה כדלקמן ואיידי דמייתי להאי ברייתא מפרש לה לכולה:
אפי' הבקירה לזמן ממועט. בעיא היא אם אמרינן אפי' הפקיר לזמן מועט אינו יכול לחזור או דילמא בכה''ג דאיכא למיחש דלא מדעתיה הפקיר אלא להערמה בלבד לא הוי הפקר ויהי' יכול לחזור בו שעדיין לא נגמרה הפקרו וקס''ד השתא דאפי' בהפקר לזמן נמי חשש הרמאין איכא:
עד כדון כשמבקירה לזמן מרובה. אדברי ר' מאיר קאי דקאמר אינו יכול לחזור בו עד כאן לא קאמר אלא בשהפקיר לזמן מרובה דאין כאן חשש הערמה ולומר שמא הערים בדבר להפקירו כדי לפוטרו מן המעשרות ואח''כ יזכה בו הוא עצמו ונימא דלא ליהוי הפקר כלל כדלקמן הא לא אמרינן משום כשמפקיר לזמן מרובה ירא הוא שמא בתוך כך יזכה בו אחר והילכך אמרינן דודאי להפקר גמור נתכוון ואינו יכול לחזור בו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source